התחדשות עירונית ומה שמסביב – על קצה המזלג – פרק ראשון בטרילוגיה

הצעצוע החדש – ההתחלה

מי מאיתנו זוכר, את הצעצוע הראשון שקנו לנו וכמה אהבנו לקבל צעצועים כילדים, חיכינו לכך בציפייה גדולה, נכון? רצינו זאת, חשבנו על כך, דמיינו זאת, הצבענו על כך אם פתאום הסתובבנו ברחוב וראינו את הצעצוע הנחשק בחלון הראווה, זה בער בנו לקבל את החדש. ”החדש” בנדל”ן קרי ההתחדשות העירונית, קיבל מספר תפניות בעשור האחרון ובמיוחד בשנים האחרונות, עד כדי כך שכעת, נישה מהותית בתוך עולם ההתחדשות העירונית, התמ”א 38 ונגזרותיה, עשויה להתפוגג מן העולם הארצישראלי באוקטובר 2022, כך לפחות זה מתוכנן אך כידוע לכל, במדינת ישראל אין דבר כזה שיש דבר כזה ולכן מה שהוחלט היום, יכול להיות לא רלוונטי, מחר.

רקע ראשוני

הצורך אם כך בלקבל חדש, הוא צורך קיומי ואף ראשוני בדחפיו של האדם. הצורך להתקדם, להשתנות, להחליף, להשתדרג, להתנסות, לגוון ובטח בלהתחדש. מאד הגיוני שבנדל”ן, מעבר לפן הבטיחותי שעליו ארחיב בהמשך, לשפר את מקום המגורים זה דחף בסיסי. כל אחד מאיתנו היה רוצה להתגורר בבית גדול יותר, בבית יפה יותר, בבית מרווח ונעים יותר, בפן הפסיכולוגי יש על כך הרבה תיאוריות שלא בהכרח קשורות רק לנדלן אם כי לרצון הבסיסי בלגדול ולצמוח, כפי שעץ, תמיד ישאף לצמוח עד למיקסום הפוטנציאל הגלום בו, כך גם האדם אך בשונה מהמתרחש בטבע, האדם למד באופן פאסיבי ולעתים גם באופן אקטיבי, להתכחש לכך ולהנמיך ציפיות ואף חלומות. בישראל, נכון לתחילת שנת 2020 לפי הלמ”ס, יש כ – 200,000 יחידות דיור בהליך של התחדשות עירונית כאשר כוונת הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית היא לחדש כ – 82,000 יחידות דיור בשנה עד לשנת 2040, יעד נשגב? יעד מציאותי? על כך וברחבה, בפרק הבא.