בכותרת האתר של יעקב גרוס, חוקר תולדות הסרט העברי, עומדת השאלה: “מאיפה באתי ולמה אני הולך אחורה?” ולאחריה בא רמז – “קצת סבלנות וגם העתיד יהיה עבר…” תפיסת עולמו של יעקב גרוס לא שגרתית ומעידה על עיסוקו ההיסטורי בחקר תולדות הארץ על פי תיעוד חזותי מצולם ובעיקר מוסרט בסרטי קולנוע
ד"ר נגה רוזנפרב
שתפו:
הכל התחיל ב”סרטי גבע” בגבעתיים. אביו נתן גרוס היה הבמאי בקבוצה המייסדת של “חדשות גבע” בראשית שנות ה50 ועמד בראש מערכת היומן הקולנועי. עד מהרה נתן גרוס הפך להיות הבמאי השכיר הראשון בישראל. בשנות ה-50 וה-60 לפני שהחלו שידורי הטלוויזיה, הציבור ראה חדשות מצולמות ביומני קולנוע, שהוצגו לפני הסרט העלילתי. מטבע הדברים עד ש”החדשות” הגיעו לבתי הקולנוע, חלף שבוע לפחות ולעיתים אפילו חודש ויותר. אבל, רק באמצעות היומנים אפשר היה לראות את מה שכל ילד יכול לראות היום מיד – בטלפון הסלולרי שלו.
כבר בגיל ארבע לקח אותו אביו להשתתף כילד בסרט “מים חיים”, את חווית ההסרטה הוא לא זוכר, אבל באמצעות הסרטים בהם צולם התעוררו זיכרונות הילדות למקומות ולאנשים שהיו בסביבת חייו. “לא מעט פרקים בחיינו מתועדים במצלמה” אומר גרוס, “ולמרות שהזיכרון האנושי מתערפל עם השנים, הצילומים והסרטים מחזירים לנו את היכולת לזכור פרטים שנשכחו, ולעיתים גם כאלה שלא שמנו לב אליהם כשהתמונה צולמה”.
את האהבה לקולנוע ולצילום רכש כבר בילדותו מקרובי משפחתו. מאביו שהחל את דרכו כבמאי בתעשיית הקולנוע בפולין, מדודו יורם גרוס שהפיק בישראל ובאוסטרליה סרטי תעודה והנפשה. מדודו יוסף גרוס שהיה צלם אמנותי בלונדון, ומבן הדוד אדם גרינברג, צלם סרטי גבע ולימים מחשובי הצלמים בהוליווד, אתו עבד בשנות ה-70.
“בשנות ילדותי, לסלילי הצלולואיד של סרטי גבע שנזרקו לפח, היה תפקיד מיוחד. בשעה שילדי גבעתיים בסביבת האולפנים, השתמשו בפילם כ’פצצות סירחון’, הייתי גוזר את התמונות ובאמצעות קופסת נעליים, מנורת שולחן וזכוכית מגדלת הייתי מכין הצגות של פנס קסם לחברים”
בתקופת לימודיו בתיכון העסק השתכלל. הקשרים של אבא עם מנהל מחלקת הקולנוע בהסתדרות אפשרו לו להקים בבית הספר התיכון מועדון קולנוע בעידוד מנהל בית הספר, ולהקרין בו את מיטב הסרטים החדשים שיצאו. כשנפתח בית שרת בדרום גבעתיים סמוך למקום, מגוריו פתח גם שם מועדון סרטים נוסף אותו הפעיל גם לאחר שירותו הצבאי.
בין שתי ערים
בילדותו חי על גבול גבעתיים. למעשה הבתים של שיכון צבא קבע היו בצדם הצפוני רחוב עמישב בגבעתיים ובצדם הדרומי רחוב דרך השלום בתל-אביב. הבעיה הייתה של הדיירים בכניסה האמצעית – שהתחלקה בין שתי הערים…. ובתוך אי הבהירות הזו יעקב בחר ללכת עם חבריו לנוער העובד ביד אליהו ואחותו עליזה העדיפה את קן בורוכוב בגבעתיים. שמעון פרס שגר בשכנות בצד של עמישב רשם בזיכרונותיו את גבעתיים כעיר מגוריו באותה תקופה. (היום רחוב עמישב מתחלק לשנים ובניינים בצדו הדרומי שייכים לת”א).
באמצע שנות השישים משפחת גרוס עברה לרחוב הרצוג, בימים של הקמת המרכז החדש של דרום גבעתיים. למרות השאיפה של יעקב להתקבל ליחידה הסרטה בשרות הצבאי, הפרופיל הקרבי שינה את התוכניות והוא מצא את עצמו בקורסי הפיקוד של הנדסה קרבית. אבל יעקב לא ויתר בקלות ומצא דרך להתנות את התקדמותו לקורס קצינים בקבלת תפקיד של קצין חינוך של בסיסי ההדרכה של חיל ההנדסה. (באותה תקופה של סוף שנות ה-60, לא היו בחיל ההנדסה קציני חינוך, והתפקיד הוטל על קצינת הח”ן). מי שסייע לו ליצור את התפקיד היה מפקד הבסיס, שהיה איש גבעתיים מיכאל צוק (רייצ’וק), אשר לימים ניסה להתמודד על ראשות העירייה. במסגרת פעילותו כקצין חינוך הקים את “להקת הפלסים” של חיל ההנדסה (הנשמות הטהורות) והבמאי שנבחר, היה שחקן צעיר בראשית דרכו – יוסי אלפי. הקשר בין יעקב גרוס ליוסי אלפי נשמר עד היום בשיתופי פעולה מיוחדים בתוכניות “מספרי סיפורים” בתיאטרון גבעתיים
אפשרויות חדשות נפתחות…
יעקב גרוס הוא חתן הפרס למפעל חיים של פסטיבל הקולנוע ירושלים והפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל, 2008 וזכה גם להיות יקיר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע. הוא מקדיש את חייו לעיסוק זה, שהוא ציבורי באופיו יותר מ-40 שנה. ב1974 הצטרף לצוות שהקים את ארכיון הסרטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, (כיום ע”ש סטיבן שפילברג).
“באותה תקופה, בראשית שנות ה-70, לא היו ארכיוני סרטים בישראל. היו כמובן אוספים, מחסני סרטים, ספריות השאלה לסרטים, חוגי קולנוע ומסגרות ראשונות של הסינמטקים. אבל, אפילו בטלוויזיה הייתה רק “ספרייה” ולא היה ארכיון שידע לטפל בסרטים. למעשה, גם אני למדתי את סודות ארכיונאות הסרטים מתוך ספרות, תוך כדי עבודה. המקצוע הכי קרוב היה ספרנות, וזה קרוב משפחה רחוק למדי. גם הנסיבות שבהן הוחלט לקבל אותי לעבודה באוניברסיטה, ללא כל ידע וניסיון מקצועי, לא היו אפשריות היום. (הארכיון הוקם בשותפות עם הסוכנות היהודית). אמנם הייתי בוגר האוניברסיטה בחוגים לתולדות האמנות ותיאטרון, והשתלבתי גם במכון ליהדות זמננו, אבל זה לא מספיק לנהל ארכיון. מה שעמד לזכותי היו הקשרים מימי ילדותי ונעורי עם אנשי קולנוע רבים, קשרים מבית אבא. אנשי האוניברסיטה בהר-הצופים האמינו שקשרים אלה יסייעו בהשגת אוספי הסרטים שהיו אצל יזמים ומפיקים רבים בגוש דן. ואכן זה הצליח”.
לאחר שש שנות עבודה בארכיון האוניברסיטה יעקב גרוס החליט לעבור לדרך עצמאית. הקמת הסינמטק והארכיון הישראלי לסרטים בירושלים ע”י ליה ואן ליר – פתחו לכאורה אפשרויות חדשות. גם העובדה שיוזמה זו נתמכה על ידי טדי קולק, הייתה לרועץ בעיני אנשי האוניברסיטה והסוכנות היהודית, שראו ביוזמה העירונית בירושלים – תחרות לא הוגנת למפעל של הקמת ארכיון סרטים לאומי. וכך נולדה תחרות עוינת בין הארכיונים, כאשר יעקב גרוס היה במקרים רבים מגשר ומפשר.
“בתקופת עבודתי באוניברסיטה, היו כמה מבצעים גדולים של איסוף סרטי ארכיון וסיוע לתוכניות טלוויזיה, כמו “עמוד האש”. המבצע הגדול שבו התחלתי בארכיון האוניברסיטה ב1975 – ואני מלווה אותו עד היום בארכיון הישראלי לסרטים ובגנזך המדינה, הוא שימור אוסף נתן אקסלרוד ויומני כרמל. במשך 40 שנה נעשו הרבה דברים חשובים מאוד להצלת ושימור האוסף, ועדיין המשימה רחוקה מלהיות מושלמת וזמינה בצורתה המקורית לציבור. זו בעיה תקציבית, ארגונית ובעיקר סדרי עדיפויות, וחבל שאוסף זה וגם אוספי היומנים של שנות ה-50 וה-60 של “גבע” ו”כרמל הרצליה” לא מטופלים ומונגשים לציבור. יש מספיק ניסיון ודוגמאות של חדשות העבר מהעולם – והחוסר העיקרי הוא של הקצבה ציבורית המסתכמת ב2-3 מיליון שח לשימור דיגיטלי של 20 השנים הראשונות של המדינה”.
מכיוון שהבטחות יש תמיד, אבל הפרויקטים הגדולים מתעכבים, גרוס בחר לפני כ-25 שנה לעבוד כעצמאי עם הארכיונים על פרויקטים נבחרים. איתור סרטים אבודים בנושאי ארץ ישראל והשגת מידע על מיקומם בעולם, שימור, חידוש ועיבוד של סרטים שנעלמו – והצגתם בסינמטקים לציבור.
“מדי שנה אני מצליח לטפל בחמישה עד עשרה סרטים. אותם אני מציג בכל הארץ. התקציבים שאפשר לגייס הם זעומים ורוב העבודה נעשית ללא שכר כספי. אני לא קורא לזה “התנדבות” כי השכר האמיתי הוא ההנאה הצרופה בעיסוק זה. יש בארץ לא מעט אספנים בתחומים שונים, וכולם יודעים שהיחידים שמרוויחים בתחום זה הם בתי המכירות ונותני השירותים לאספנים. האספנות שלי היא יוצאת דופן, כי העבודות שלי נתרמות מראש לארכיונים. זה כמובן מקל גם על השגת סרטים רבים “הכלואים” בארכיונים רבים בעולם, וכדי לחלצם צריך שתופי פעולה בין הארכיונים.
הזיכרון החזותי של המאה ה-20
את הדרך לארכיוני העולם התחלתי באמצע שנות ה-90 במיזם מטורף שקראתי לו “הזיכרון החזותי של המאה ה-20″. באותה תקופה האינטרנט היה איטי למדי, ואף על פי כן האמנתי שאפשר יהיה להנגיש את אוצרות הקולנוע הארכיונים לציבור בכל העולם. הרעיון היה דומה ל”יוטיוב”. אמנם השיתוף היה אמור להיות בתשלום – אבל ארכיונים לא אוהבים לנדב את אוצרותיהם. האיש שהתגייס למימון התוכנית שיזמתי היה המיליונר ז’אן פרידמן, מחלוצי התקשורת המודרנית בעולם. בסיועו הגעתי לארכיונים ברחבי העולם, הכרתי את האוספים ובחנתי סרטים רבים שעניינו אותי בנושא ארץ ישראל. אבל המטרה העיקרית לא הושגה. תכננו אותה לשנת 2,000, למילניום שהיה כל כך מתוקשר. אבל, האינטרנט היה איטי ובמקרה הטוב אפשר היה להעביר קובץ של סרט קצר באיכות ירודה – בתוך 10 שעות…. פעולה שלוקחת היום שתיים-שלוש דקות לקבצים בגודל דומה”.
ובכל זאת תקופה זו הייתה משמעותית מאוד מבחינתו של גרוס, כי פתיחת הארכיונים והמידע שהיה רשום אז בכרטסות ומיקרופילם, אפשרו גישה לסרטים רבים שהיו סגורים בקופסאות פח. כבר ב1991 נסע לברה”מ בימי הגלסנוסט לאתר את הסרט “חיי היהודים בא”י” משנת 1913. הסרט היה ידוע, אך לא היה ידוע היכן יש עותק שלו. החיפושים החלו עוד בשנות ה-70 בימי הסדרה “עמוד האש”, ובטלוויזיה הישראלית אפסו התקוות למצוא אותו. התגלית האמיתית הייתה ב1997 במרכז הלאומי לקולנוע בצרפת CNC, הנגטיבים של הסרט נמצאו.
“זו היתה התגלית החשובה ביותר בכל שנות עבודתי. הייתי שותף לשחזור ושימור הסרט בתקציב שתרמה ממשלת צרפת לכבוד חגיגות ה50 למדינת ישראל. אמנם היה מדובר בסכום צנוע של 30 אלף יורו, אבל היה בלתי אפשרי להשיג סכום כזה בארץ, אפילו למטרת שימור אחד משני הסרטים הציוניים הבודדים שהופקו בארץ בימי הטורקים. לסרט הכנתי פסקול בתקציב מצומצם ובקריינות, בהתנדבות, של יהורם גאון. היו כמובן תגליות רבות וחשובות, כמו סרטיו של אבי הסרט העברי יעקב בן דוב, ובהם “שיבת ציון” מ1920 “אביב בארץ ישראל” מ1928 ועשרות עבודות של רסטורציה שיזמתי של סרטים שנמצאו בבתים פרטיים ובארכיונים בארץ כאבן שאין לה הופכין”.
סיפורה של שכונת בורוכוב
לצד האיסוף והשימור הארכיוני, יעקב גרוס מביים ויוצר סרטי תעודה ארכיונים המשלבים קטעים נדירים מאוצרות הארכיונים. סרטים קצרים המלווים תערוכות, חגיגות של יישובים ותיקים ועוד. אחד מסרטיו הוא: “בורוכוב – השכונה מעבר לואדי” שהופק במלאת 85 לגבעתיים. (את הסרט אפשר לראות ביוטיוב באינטרנט), סיפורה של שכונת בורוכוב – שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל מובא מפי ותיקיה, בני דור המייסדים. שכונת בורוכוב היא הגרעין שממנו צמחה העיר גבעתיים. אנשיה יצרו רקמת חיים מרתקת בכל התחומים: חיי תרבות וחברה עשירים, פעילות חינוכית יוצאת דופן, עשייה כלכלית וקואופרטיבית, ופעילות ביטחונית חשאית שתרמה להקמת המדינה. סיפורה של שכונת בורוכוב מהווה מופת לעשייה החלוצית וליזמות בארץ ישראל.
החל מאמצע נובמבר, יציג גרוס בסינמטק תל-אביב 15 פרוייקטים של שימור סרטים שעשה במהלך שנות עבודתו, ובהם סרט העלילה העברי של נתן אקסלרוד “מעל החורבות” 1938, בחידוש דיגיטלי עכשווי (2016), בכיכובם של תלמידי בית-ספר בורוכוב ובהם הילד (המלחין) יוסי הדר.
במסגרת פעילותו בגבעתיים, יעקב גרוס יזם ומימן בבניין האולפנים של “סרטי גבע”, לפני שנהרסו, תערוכה של סרטים ותמונות בשם “נפרדים מגבע”. לתערוכה שהתקיימה ב2011 הגיעו אלפי מבקרים והיא סוקרה בתקשורת. בימים אלה, בניין מגדלי גבע הושלם ועל חזיתו מתנוססת מצגת זיכרון מרשימה של חלוצי גבע – חלוצי תעשיית הסרטים בישראל. יעקב גרוס היה שותף לרעיונות ולאיסוף התמונות להכנת המצגת, שהופקה בשיתוף קבלני הבנייה ועיריית גבעתיים.
ליאן כוזהינוף – רק בת 17 ● לאחר ההצלחה של הסינגל שלה 'רמזורים' שזכה ללמעלה ממיליון צפיות היא מוציאה את הלהיט החדש והמרגש 'לא בא לי' ● כוכבת חדשה נולדה
"מהרגע שכבים אורות הפסטיבל, אני מתחיל לעבוד על הבא אחריו"
יוסי אלפי חוגג 30 שנות סיפורים
לפי נתונים מהתאחדות הקבלנים בוני הארץ, למעלה מ 60%- מהדירות במדינת ישראל, כ- 3 מיליון אזרחים- אין מרחב-מוגן-דירתי
קובי משעל הוא מוזיקאי, מלחין ומעבד, ומנהל מוזיקלי של הרכבים קוליים ואינסטרומנטליים
"ליזם תהיה תקופה של שנתיים להחתים את היתר ותו לא. גם אם בהסכם כתוב שאפשר להגיע לרוב תוך 3 או 4 שנים, הסעיף בהסכם אינו קביל כי החוק הוא מעל ההסכם והוא לטובת הדיירים"
ראיון "אני עוזר לאנשים להפוך עסקאות מורכבות לנעימות, פשוטות ומשתלמות" הבשורה המהפכנית בתחום הנדל"ן של אדם גורל ד"ר נגה רוזנפרב צילום: נטלי רוז שיתוף ב facebook שיתוף ב twitter שיתוף ב whatsapp שיתוף ב email
ראיון עם אמן הפסיפס רמי אלון, שבעקבות שתי בנותיו המתגוררות בגבעתיים, הגיעו הוא ורעייתו לגור כאן
הנהג, שיפעיל את רגל ימין, ישמע ממעמקי חרטום הספינה קול רעם עמוק והספינה תפתח מבער שיזיז את 2.6 הטון של הטנק האמריקאי
כאשר מצרפים לכינוי כלשהו את המילה קטן, ברור לכל שיש גם כינוי עם המילה גדול. 'סולימאן הקטן' זהו חופני כהן ז"ל ואביו שלמה כהן ז"ל הוא 'סולימאן הגדול
הכירו את יועצי הנדל"ן המבטיחים מגבעתיים ורמת גן של Gplus ● אלה שבידיהם תהיו מוכנים להפקיד את הנכס שלכם ושבעזרתם והמלצתם תוכלו לשדרג את חייכם
רוית סיני, עו"ד ומגשרת, מובילה בתחום ההתחדשות העירונית, תמ"א 38 ופינוי בינוי ● עוסקת בתחום הנדל"ן למעלה מ-24 שנה, חתומה על הישג יוצא דופן של ליווי עשרות רבות של פרוייקטים
הסיסמה הנפוצה בהתחדשות עירונית היא שהבעלים אינם משלמים דבר והכל הוא על חשבון היזם – זה כמובן תלוי בסעיפים הקטנים של ההסכם המשפטי שיחתם לבסוף מול היזם.
הקרנת סרט בתוך אולם ספורט בבית ספר מקומי – היה אירוע נפוץ בשנות השמונים […] משפחות שלמות היו הולכות יחד להקרנה, עם כל השכנים וזו הייתה חגיגה של התקהלות חברתית עם תוספת תרבותית"
פרופ' זהבה בלכמן היא מדענית, מרצה וחוקרת בתחום טכנולוגיות רפואיות • הקימה את בית הספר להנדסה רפואית באפקה ועמדה בראשו בשנותיו הראשונות • חברה בוועד הישראלי להנדסה רפואית וביולוגית למען קידום התחום בישראל
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
